<h1>שו"ת הרי"ף ח"א סימן רנ"ח</h1>
<h2>דף כד.</h2>
שאלה ראינו לגאון ז"ל שנשאל, מי שיש עליו חוב ואין בידו מאומה, מהו להושיט ידו בתכשיטי אשתו או לא, והשיב כך ראינו שאין לאשה לעכב עליו לפי שלא נתנה כתובה לגבות מחיים [כתובות פ"א ע"א], וגאון אחר ז"ל השיב יש לה לעכב בטענת אין אשה אלא לתכשיטיה [שם נ"ט ע"ב], והוצרכנו לידע דעת רבינו. תשובה ראינו מחלוקת אלו הגאונים, וכך דעתנו נוטה כמו שהזכירה ההלכה, אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבען לשמן וכו', ואיתמר נמי האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל בנותיהם אין שמין [ב"ק י"א ע"ב], ומאלו השמועות נתברר שמי שלקח כלום לאשתו ולבניו קנו אותם, ואין רשאי לחזור בהן ולא למכרן. אלא שבירושלמי [קדושין פ"א ה"ד] אמרו בבגדים של חול אבל לא של רגל ושל שבת, הילכך כל מה שהיה מן הבגדים המעולין וכל שכן כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם. אבל אם היתה מבני טובים וממשפחה מיוחסת יש לה לעכב עליו, כמו שאמרו [כתובות ס"א ע"א] עולה עמו ואינה יורדת עמו. וכן כל מה שהיה מן הבגדים ותכשיטין שהתנו בהן בשעת פסיקת נדוניא ובשעת קדושין שיכניס אותם אין לו למכור מהן כלום, על פי מה שכתב ולא עוד אלא [אפילו] הכניס לה שום משלו [אם] רצה הבעל למכור לא ימכור, ותו לא מידי. יצחק ב"י אלפאס.
